התקשרו וביקשו ממני לצלם שער ל"לאישה". איזה יופי! ואז פירטו – אלו הבנות נחמה. להקה נהדרת, חשבתי, ואז נפל האסימון: זה אומר לצלם שלוש בנות, ועוד ביחד. אימא'לה!
דבר ראשון, רק בתור נקודת פתיחה, הן בכלל לא רצו להצטלם לשער ל"לאישה". הן לא כ"כ הבינו מה הקטע ומה המהומה. אבל העורכת הראשית, אורנה ננר, התעקשה. היא כ"כ אהבה את הדיסק שלהן שהיא ממש נלחמה כדי לקבל אותן על השער. ותאמינו לי – זה לא קורה בדרך כלל.
הן הגיעו לסטודיו, ואז נכנסנו לשעות של איפור ועיצוב שיער. כל אחת עם האהבות והרצונות שלה. אמרתי כבר בנות?! בינתיים אני הרכבתי את הכיסאות שקיבלנו מאיקאה לצורך הצילומים.אחרי שבחדר האיפור/שיער והסטיילינג העניינים הסתיימו, הן יצאו וצעדו לכיוון הרקע.
עכשיו צריך לסדר, לדחוס ולמצוא זווית נכונה כדי ששלושתן יראו, יראו טוב, ואף אחת לא תבלוט יותר מחברותיה.
זהו, הגענו לפוזיציה, ואז אני בטעות אומרת: "טוב תסתכלו אלי."
שקט.
"מה שלומכן? אני צריכה שתסתכלו אלי. "
שקט.
ואז נהמה מתגברת ועצבים התחילו לעוף באוויר.
"מה זה צריך? שום דבר לא צריך! אנחנו בכלל לא רוצות צילום שער ב'לאישה'. אנחנו הולכות הביתה".
שקט. הפעם מצידי. הכל יורד לטמיון?
ואז, בחיוך הכי רחב שאפשר, אמרתי להן: "רגע רגע, כשאני מדברת איתכן או עם כל אדם אחר, אני מסתכלת אליו בעיניים נכון? אתן עכשיו מתקשרות עם הקוראות דרך העיניים...."
וזה עבד – כי זה נכון. אין כמו מבט ישיר לעיניים שאומר הכול.
ומהרגע הזה, היה מאוד מצחיק, זורם, קל ומהנה.
ונפרדנו באהבה גדולה.
ועכשיו אשמח אם תטילו גם לאתר שלי- shalita-bondy.com
שיהיה יום מקסים מלא חיוכים לכולנו.
אפרת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה