יום רביעי, 21 בדצמבר 2011

רותם, צילומי בת מצווה


לפני כמעט 12 שנה נולדו לאחותי הגדולה תאומים. ההתרגשות הייתה גדולה. אני זוכרת אותי ואת אימא שלנו יושבות מחוץ לחדר הניתוח מחכות בהתרגשות. כשהעבירו אותם לפגיה, נתנו לנו להציץ בהם לשנייה. איזו התרגשות. אפילו עכשיו כשאני כותבת את זה יש לי דמעות בעיניים.
והיום, רותם, הבכורה מביניהם, מצטלמת אצלי, צילומיי בוק של נסיכה אמיתית. היא הגיעה בבוקר עם אימא שלה (אחותי), מצוידת בתיקים עם מלא בגדים ואביזרים. נסענו לסטודיו, סידרנו הכל על השולחן כדי שנראה מה יש. ואז הגיעה בר ברק המאפרת/ מעצבת שיער, והן התיישבו לעבודה בחדר האיפור.
לרותמי שיער ארוך ומהמם, תלתלים מקסימים, ודרושה שעה של בייבי ליס כדי לסדר אותם לתסרוקת נפלאה. התחלנו עם פיג'מה ודובי לבן ענק, והיא נראית כמו אליס בארץ הפלאות....
בוק בת מצווה זו משימה חשובה ועדינה ביותר. זה תהליך של העצמה, והרצון הוא לתת לילדה את ההרגשה שהיא באמת מיוחדת. אחת ויחידה בכל העולם. לא כמו אחרות. בדיוק בגיל הזה, כשאנחנו מתחילות להעריץ אחרים לחשוב (שלא בצדק) שכולם יותר טובים מאיתנו, שלכולם הכל מצליח והם מוקפים בחברים, ורק לנו אין... בדיוק בגיל הזה מגיעה העצירה הזאת בזמן, שהכל סובב אותך וכולם מטפלים בך. ובסוף יוצא ספר שהוא רק שלך.


בגלל זה אני לא אוהבת את הצילומים המשותפים, הסרט הנע שיש צלמים שעושים (כלומר, צילום של כמה בנות ביום). זה אומנם יותר זול, אבל לדעתי מחמיץ את המטרה. בסופו של דבר, מה שיישאר זו החוויה המלטפת, והספר - עדות מודפסת, לכל החיים, שמעידה שאת אחת ויחידה. יום שבו כולם סבבו אותך באמת. כוח וזיכרון שילווה אותך לעולם.

האימייל שלי: efratsb@gmail.com
האתר שלי: shalita-bondy.com

וחוץ מזה, חנוכה שמח לכולם.
אפרת שליטא בונדי
צלמת
050-3366786

יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

צילום ופוטושופ: משחק בין רצוי למצוי.


אנחנו חיים בעידן בו אנחנו לא אוהבים את מה שיש לנו. אנחנו אוהבים את מה שיש לאחרים, ואם "זה שלנו" זה כנראה פגום או שולי.
לכן להצטלם ולצלם זה מפחיד, כמו ללכת על חבל דק בין הרצוי למצוי. מצלמה לא משקרת, היא פשוט לא יודעת איך, שמו לה עדשה כזו וזהו... צילום זה קצת כמו לפגוש מראה שמנציחה את הפגמים, ובמקרים רבים, כשרואים את התוצאה בפעם הראשונה, התגובה המיידית היא "אוף, האף הזה", או "לפני 30 שנה לא היו הטאיירים האלה..."   
פוטושופ, לעומת זאת, יודע לשקר. הוא פלטה של כלים וצבעים שיכולה לצבוע את המראה באילו צבעים שנבחר, וליישם כל בחירה שנבקש.
באמירה הזו אני שופטת את כל אחד מהכלים, הצילום ופוטושופ, מי לחסד ומי לדין. מי משקר ומי לא, האם מותר לשקר או לא?!
אבל בעצם אני רוצה להגיד שאת שניהם אני אוהבת ובשניהם אני משתמשת, כי למעט צילום לדרכון, למשטרה או לעיתונות, כל צילום הוא פנטזיה. הוא אמור להעביר פרסונה - מי הייתי רוצה להיות. בעזרת המצלמה שלי אני יכולה לבחור, להנציח, לקטוף מהרגע הנתון. בעזרת הפוטושופ אני יכולה לסגנן, לשנות, להפוך לאחר.
אני משתדלת לאהוב את מה שיש לי, את הכלים שקיבלתי בגלגול הזה, אבל יחד איתם אני משתדלת לגדול, להשתנות וללמוד כל הזמן.


בואו לבקר באתר שלי: http://www.shalita-bondy.com/
רוצים לשאול שאלה?! האימייל שלי: efratsb@gmail.com
בא לכם לראות אותי מצלמת?

נתראה בקרוב.
אפרת שליטא בונדי
צלמת
050-3366786

יום רביעי, 7 בדצמבר 2011

פרפורים בבטן



לפני כל צילום יש לי פרפורים בבטן. מה יהיה, איך יהיה, מה יקרה אם לא יהיה?
והפרפורים נמשכים עד שאני פוגשת את המצולם. למה? כי אז אני רואה את הפרפורים שלו ואני יודעת: היי, אני מצלמת בן אדם, יהיה כיף.
כולנו מתהלכים בעולם עם פחדים: מה יחשבו עלי? איך אני נראה? איך הייתי רוצה להראות? וכשבאים להצטלם הפחדים האלה מתעצמים. הסיטואציה של אדם שעומד לבד, אפילו בלי מראה (או יכולת להסתכל על עצמו), ומכוונים אליו עדשה - זה יכול להחוות כמו עמידה מול כיתת יורים. ולא סתם קוראים לפעולת הצילום באנגלית: shoot. אבל בשבילי, ברגע שהעיניים נפגשות אני שומעת את הקליק הראשון, ואני לא מפחדת יותר. אני ממש שומעת את החיבור, את האופציה למפגש חדש עם עולם שלא פגשתי קודם.
לכולנו מכנה משותף כזה או אחר. כולנו יכולים לדבר על הכל, ללמד אחד את השני דברים חדשים, ולכן צילום בשבילי זה מפגש. הזדמנות להכיר עוד מישהו בעולם הזה. כשאני מצלמת, אני לא נותנת למצולם לחזור לחוויה הזו, העירומה. אני לוקחת אותו למסע שהוא מפגש בין שני אנשים, והמצלמה היא עוד משהו פיזי שנמצא, אבל לא מפריע ולא משתלט. וככה אנחנו צונחים לתוך הצילומים, תוך דיבורים על החיים ועל מה שהיה ומה שיהיה, ואנחנו מפליגים למחוזות רחוקים. והפחדים נשארים הרחק מאחור


אשמח לתגובות ושאלות כאן בבלוג למטה....

כתובת האתר שלי: www.shalita-bondy.com

האימייל שלי: efratsb@gmail.com

לחיי הפירפורים בבטן, שיובילו להכרויות מרגשות.

אפרת שליטא בונדי
   צלמת
  050-3366786


       

יום רביעי, 30 בנובמבר 2011

האנשים שמחכים


בדרך שלי לסטודיו יש פינת רחוב ובה יושבים אנשים ומחכים. וזה מרתק.
אני מזדהה איתם. מי לא מכיר את המקום הזה? מי לא מחכה?
אז החלטתי להתחיל לצלם ולחפש מה מעניין אותי בזה. אני מאוד לא רוצה ליפול לתוך קלישאות עיתונאיות. זה לא שאני לא מעריכה צילום עיתונאי, נהפוך הוא, אבל זה לא התחום שלי.
אני רוצה להעביר תחושה. אני רוצה לנכס את הזמן הזה שהם מחכים, ואת החלומות שלהם, לעצמי. אני רוצה לחכות יחד איתם. אני מחכה יחד איתם. אני רוצה שהם יפסיקו לחכות.
האם כדי להפסיק לחכות צריך לחכות?
אז יצאתי לצלם, והאמת שהחכה שלי עוד לא תפסה שום דבר מעניין. אבל היא ממשיכה לחכות.
בשיחה הבוקר עם חברה צלמת ג'ני ברסט שיתפתי אותה בלבטים והיא הציעה הצעה מעניינת, ללכת ולצלם סטופ מואשן. אני כמובן אבדוק את זה, זה ממש מלהיב אותי.
אאז כמעט קשה לי לחכות ליום שקבעתי, כדי ללכת לצלם בפינה בה מחכים.

אשמח לשמוע את דעתכם או בשיתוף פה בבלוג.
או אלי לאימייל: efratsb@gmail.com
וכמובן אשמח לארח אותכם באתר שלי: www.shalita-bondy.com
שיהיה לכולנו יום מקסים, בו לא נחכה יותר מידי.
אפרת שליטא בונדי 
צלמת
050-3366786

יום רביעי, 23 בנובמבר 2011

EFRAT SHALITA - BONDY: צלמת מצלמת אומנות

EFRAT SHALITA - BONDY: צלמת מצלמת אומנות: לפני שנתיים פלוס נולד לי ילד בכור. נכנסתי לעניין עם כל הלב הגוף והנשמה. כתוצאה מכך, גם נפח העבודה שלי ירד פלאים. זה לא שלא רציתי, פשוט הפוק...

צלמת מצלמת אומנות


לפני שנתיים פלוס נולד לי ילד בכור. נכנסתי לעניין עם כל הלב הגוף והנשמה. כתוצאה מכך, גם נפח העבודה שלי ירד פלאים. זה לא שלא רציתי, פשוט הפוקוס הלך לכיוון אחר. כבר לא הייתי בעניין של השקות כאלה ואחרות, להרים טלפון ללקוחות כל חג, לבדוק בנוגע להפקות חדשות ומה שלום הילד שלהם.
תוך כדי השנתיים האלה, הבנתי שמה שהייתי מסתכלת עליו בזלזול מהצד בתור נשואה בלי ילדים – ההקרבה, הקיפאון והטוטליות – הם בעצם החיים שלי עכשיו. ולא ממקום חלש אלא ממקום של בחירה, כי כזו אני, וכזה כנראה גם הטבע. אומנם הרגשתי בודדה רוב הזמן, אבל מאושרת. חיתולים היו פיסגת השאיפות. והנה עברו שנתיים, ופתאום שמתי לב לשני דברים:
א' – פתאום בא לי ויש מקום בחיים שלי לעוד יצירות חוץ מהבריאה הקטנה, שכבר גדלה ומתרוצצת מעצמה לצדי.
ב' – התופעה הזו היא אונברסלית, קורית להמון נשים, וגם גברים, שבוחרים באופן טבעי לעצור רגע, לתת לשינוי להיכנס לחיים שלהם באינטנסיביות, ומפנים את הבמה ליצירה אחרת שהיא לא הם עצמם, אלא ישות שצומחת ומתפתחת.
הנקודה הזאת, גיל שנתיים של הילד, היא נקודה קריטית. היא הנקודה בה אני בחרתי לחזור לעשייה שהיא רק שלי, ולא קשורה למשפחה שצומחת לצידי. ובמקביל בחרתי להשתמש בידע הזה ובזמן הזה כדי ליצור משהו שיהדהד אצל עוד אנשים.
החלטתי לצלם משפחות בהן האישה מזדהה עם התקופה הזו של קיפאון וויתור מתוך בחירה.
התחלתי לשאול אנשים/ נשים סביבי במי התחושה הזאת בוערת. ומסתבר ש... וואו, זה באמת קורה לעוד אנשים.
מי שנרתמו היו חברות חדשות, נשים שפגשתי בגן של הבן שלי.
והנה נולד פרוייקט/ תינוק חדש למלאכת היצירה.


אשמח לקבל תגובות ומשפחות נוספות.
צרו קשר: efratsb@gmail.com

והנה האתר שלי: www.shalita-bondy.com

ולקול אנושי: 050-3366786

אפרת שליטא בונדי
צלמת

יום רביעי, 16 בנובמבר 2011

EFRAT SHALITA - BONDY: שאולי כוכב עליון

EFRAT SHALITA - BONDY: שאולי כוכב עליון: ראיתי אותו תלוי על חבל כביסה בתמונה בפייסבוק. מיד זיהיתי: הנה עוד אהבה שכובסה בעוד הילדים בגן. מיד יצרתי קשר וקיבלתי תשובה: "בטח, נשמח, ר...

יום שלישי, 15 בנובמבר 2011

שאולי כוכב עליון




ראיתי אותו תלוי על חבל כביסה בתמונה בפייסבוק. מיד זיהיתי: הנה עוד אהבה שכובסה בעוד הילדים בגן. מיד יצרתי קשר וקיבלתי תשובה: "בטח, נשמח, רק צריך לתאם בזמן שהילדים לא יבחינו בחוסר. תיאמנו להיפגש עוד יומיים לבצע העברה. בבוקר קיבלתי הודעה: סליחה, אני לא יכולה להביא אותם, הבן שלי חולה. וכך עברו כמה ימים. אח"כ הייתי צריכה להזכיר, כי מחלה של ילד מביאה אחריה טירוף של סגירת פינות. וסוף כל סוף נפגשנו. לקחתי את שאולי ששייך לתמרי, ואת הכבשה ששייכת לאחיה מיכאל. הגעתי לסטודיו הצבתי סט וזהו. לקחתי את שאולי, ולא משנה איך הצבתי אותו הוא פשוט היה מבסוט, כוכב אמיתי. זה היה צילום כ"כ כיפי כי פשוט הרגשתי כמה הוא נהנה להצטלם. או שזו הייתי אני שנהניתי לצלם אותו?..




אשמח לקבל עוד המלצות על בובות ודובים אהובים באימייל חוזר:
efratsb@gmail.com
וכמובן בואו לבקר באתר שלי:
www.shalita-bondy.com

                                      שיהיה לנו המשך חורף נעים, עם הרבה חיבוקים וחום.
                                                                     אפרת
                                                   צלמת אופנה פורטרטים ואומנות
                                                              050-3366786






יום רביעי, 2 בנובמבר 2011

· בין דמיון למציאות


ה
האמת שאת המילים האלו רשמתי מזמן. אבל הן תמיד רלוונטיות.

בימים אלה אני מבשלת במטבח הפרטי שלי שתי עבודות אומנות. הריח מתפשט בכל הבית ואני כולי סקרנות לראות ולטעום מהמוצר המוגמר. אבל גם חרדה – האם אני מצליחה להרכיב את המנות כמו שצריך, או שבסוף ייצא סלט שאף אחד לא יאהב?
התהליך ארוך ואין בו תשובות חד משמעיות. וזה מבלבל.
אני עובדת במקביל על שני פרויקטים: האחד צילום של בובות/דובים שהם האהבה הראשונה של ילדים, והשני – צילומי משפחות, כשהמוטיב המניע את העבודה הוא תחושה של קיפאון הזמן אצל האישה. שני הפרויקטים חיים בתוכי, ומספר אימג'ים שהיו לי בראש כבר באו לידי ביטוי בצילומים שגם מהם אני מרוצה. אבל עכשיו, בשלב הלידה, משהו נתקע. התינוק לא יוצא כמו שצריך. העבודות לא נראות כמו שאני רוצה שיראו. הן לא מעבירות את המסר הנכון וזה מלחיץ. למרות שאני יודעת שזה חלק מהעבודה.
תהליך.
יש הבדל מאוד גדול ומשמעותי בין מה שאנחנו רואים בדמיוננו לבין איך שזה נראה כשזה מודפס.
ויש את רגע הוויתור שבו אתה שולח את היצירה שלך אל נהר החיים ושם היא כבר חיה (או לא) דרך אנשים אחרים. אבל זה עוד רחוק...


ולמה שיתפתי?! כי אני מחפשת עוד דובים ועוד נשים ומשפחות...


אם יש לכם, או בא לכם להצטלם שילחו אימייל:
efratsb@gmail.com


בואו גם להציץ באתר שלי:
www.shalita-bondy.com

      ושתפו! זה המקום!


יום מקסים 
אפרת
050-3366786



יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

ג'ני בלום




וואו! להשיג את המפיקה, שאמורה לתאם את הצילומים זה היה כמו לנסות להשיג את ראש הממשלה! בזמן שהוא בפסגה עם אובמה! בכל פעם שכבר הצלחתי לתפוס אותה, והיא אשכרה ענתה לי, לא הספקתי להגיד "שלום, אני...", והיא כבר היתה אומרת "רגע" ומעבירה אותי לממתינה. ואז חוזרת אלי, ובלי לשמוע מי אני ומה, הייתה מודיעה לי שהיא לא יכולה עכשיו לדבר, ושאתקשר יותר מאוחר... וכך חוזר חלילה.
עד שנמאס לי, ובפעם הבאה שהץמזל מזלי והיא ענתה, יריתי במהירות "אני מלאישה!"
שמעתי חיוך נשפך מהצד השני, כוחות הטורבו נרגעו, והיא פינתה שנייה כדי לתאם איתי את צילום הפורטרט של ג'ני בלום.
הצילום תואם 'תוך כדי' ו-'בין' ל'בין'. אני אמורה לצלם אותה  בזמן השידור, ואין לה יותר מדי זמן להשאר אחרי התוכנית, היא חייבת לרוץ, כך שהכל בלחץ. אני שונאת להיות בין הפטיש לסדן - ותמיד בסוף הצלם אשם אם הצילום הוא לא טיפ טופ. אז התקשרתי לנתי המקסימה, המפיקה של לאישה, ואמרתי באסרטיביות: "תיאמו לי את הצילומים תוך כדי שידור, אשתדל לעשות את המקסימום אבל אני לא בטוחה שג'ני בלום תהיה מספיק פנויה ורגועה כדי לתת לי לצלם כמו שצריך. ובטוח שלא יודעת אם אצליח להוציא צילום מעניין. קחי בחשבון!" הדבר הכי חשוב ביחסי עבודה זה שקיפות, ולידע את הלקוח מה אפשר לעשות ומה לא. ואם הוא בוחר בדרך מסויימת למרות שאני מתריעה שזה גבולי ויכול גם להיכשל, אני יודעת שהלקוח יודע ולוקח על עצמו את האחריות.
נתי אמרה שתבדוק ואם יהיה שינוי היא תודיע לי.
לא היה שינוי. נסעתי לאולפנים של 100FM בשעה המיועדת. הופתעתי לגלות תחנה נעימה, נוחה ומרווחת.  ג'ני היתה רגועה ומסבירת פנים והסבירה לנו בדיוק איך ומתי אפשר לאפר ולצלם. היא גם לא לחוצה היום: הבן שלה נמצא בתחנה, כך שהיא לא חייבת לרוץ בסוף השידור. אבן נגולה מעל ליבי, לא אוהבת לעבוד בלחץ.
טיילתי בתחנה, בחרתי לוקיישנים. האחד בתוך האולפן, עם אוזניות ומקרופון. השני על הספה, לידה עומד גרמופון עתיק, וברקע שלט של התחנה. היצבתי את הפלאשים בזמן שג'ני בלום ג'ינגלה בין המאפרת סבטלנה לשידור ד"שים מתוקים של מאזינים, בקולה המלטף. ובדיוק כשנגמרה התוכנית הייתי מוכנה לצילומים.
צילום הפורטרט של ג'ני היה קליל וכיף. היא זרמה אתי ועם המצלמה, והייתה במצב רוח קיצי ומקסים. ולכן הוא לא לקח יותר מחצי שעה. נפרדנו בחיבוק.

תודה לנתי, המפיקה של לאישה.
סבטלנה המאפרת
וג'ני בלום 100FM

אשמח לקבל תגובות, שאלות ומענות פה למטה.

ואשמח לארח אתכם גם באתר שלי:

ושאלות אישיות אלי לאימייל :)

יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

גלית לוי




התקשרתי לטלפון שנתנו לי, ענתה לי בחורה עם קול נעים: "כן מצויין. נפגש."
תיאמנו צילומים בסטודיו שלי, וזה היה כ"כ קל. בלי דרישות, הצבת תנאים, אילוצי לו"ז בלתי אפשריים... הופתעתי, עד שכמה דקות לפני הצילומים פתאום עברה לי מחשבה, אולי אני בכלל לא אמורה לצלם את גלית לוי המעצבת? אולי זו סתם גלית לוי אחרת... אבל בדיוק בזמן הגיעה לסטודיו גלית לוי. המעצבת. בג'ינס וגופייה, שקית מלאה נעליים שנקרעה (רצתי לעזור לה), ואיך לא - קולבים עם השמלות שלה תלויים על זרועה.
פרשנו את הדברים בסטודיו, והיא התיישבה לאיפור ועיצוב שיער תחת ידיה המוכשרות של בר ברק.
ההפתעה הגדולה ביותר, וגם המתנה הגדולה ביותר, הייתה שהיא פשוט נתנה לנו יד חופשית. אמרה שהיא סומכת עלינו וזורמת.
בר הציעה שנאסוף לה את השיער בצורה רכה. גלית הופתעה, היא אף פעם בחיים לא הצטלמה בשיער אסוף. אבל היא הייתה במצב רוח טוב, ואמרה שאין בעיה, היא מוכנה לנסות. אנחנו מצדנו אמרנו שאם היא לא אוהבת (מה שידענו שלא יקרה) נפרק הכול ונצלם אותה כמו שהיא רגילה תמיד.
לצלם פורטרט של אנשים שרגילים לעמוד מול המצלמה זה גם קשה וגם קל. הם מגיעים עם כל הידע שלהם מצילומים קודמים, איך לעמוד, מה טוב ומה רע. וזה הרבה פעמים מגביל, מכיוון שכל צילום הוא יצירה בפני עצמו, ואם מצולם יושב כמו שישב בצילום הקודם, זה לא מאפשר לדבר חדש לזרום לצילום הנוכחי. ומצד שני, הוא מביא כ"כ הרבה ניסיון, שהופך את הצילום למהיר הרבה יותר.
אז לקחתי את שני הדברים האלה, והתחלתי לעבוד עם גלית. כשראיתי שהיא נתקעת ובורחת לפוזה "רגילה" שלה עצרנו, הראינו רפרנס מצילומים אחרים, והמשכנו.
היא הייתה מלכה.
היא יצאה מלכה.
תודה לגלית לוי מעצבת, ולבר ברק על האיפור והשיער.



לתגובות שאלות ושכאלה אשמח אם תפנו אלי לאימייל:
efratsb@gmail.com


ובכלל בואו לבקר באתר:
www.shalita-bondy.com
 

  גמר חתימה טובה.

אפרת שליטא בונדי
צלמת
050-3366786
                     

יום רביעי, 21 בספטמבר 2011

פורטרט לג'יגולו.



באימייל חיכתה לי הזמנת עבודה – לצלם פורטרט של ג'יגולו למגזין "לאישה". התגובה הראשונה הייתה, כמובן, 'וואו, מגניב'. אבל אז ראיתי את האיסורים: אסור שיזהו אותו, זאת אומרת אסור שיראו פנים. וגם יש לו סימן היכר שצריך להסתיר (כדי שאימא שלו לא תזהה ותתפלץ כשתקרא את העיתון).
אז איך לעזאזל אני הולכת לצלם אותו? מצד אחד זה צריך להיות מפתה, אבל מצד שני צנוע – בכל זאת צילום פורטרט ל"לאישה". שיהיה סקסי אבל לא בוטה. ובכלל איך הוא נראה? שהרי בנות המין היפה שעוסקות במקצוע הזה לא תמיד נראות טוב...

הרמתי אליו טלפון כדי לקבוע את הצילום, ומסתבר שמדובר במישהו שביום עובד בעבודה מכובדת ומיושרת לחלוטין, ובלילה הוא ג'יגולו – כמה שתשלמי ככה תקבלי.
תיאמנו את הצילומים לערב, זה הזמן שהוא פנוי, יגיע ישר מהעבודה במשרד.

אחרי שהשכבתי את הילד שלי לישון רצתי לסטודיו. הוא כבר חיכה לי, הוא הקדים ולא היו פקקים בדרך, גם יש המון חניה ליד הסטודיו שלי, אומנם זו תל אביב אבל בשעות האלו אין בעיה. J

לקראתי צעד בחור נמוך, מוצק וקצת מלא. אבל הדבר שהכי בלט – הוא היה ביישן וג'נטלמן. עלינו לסטודיו, ישבנו לקשקש קצת על החיים, איך הוא הגיע להיות ג'יגולו, וכן, הוא היה מעדיף בת זוג ובשבילה יוותר על המקצוע העתיק בלי להסס.
אחרי שיחה קצרה קמנו וביקשתי ממנו עזרה בסידור התאורה בסטודיו. בד"כ התאורה מוכנה מראש, והמצולם מגיע, מתלבש ומיד נכנס להצטלם. פה הרגשתי שאני אצטרך לשבור את הקרח והמבוכה, ולכן בחרתי להשתמש בטקטיקה שעובדת מעולה בד"כ, בעיקר עם גברים – בניית סט הצילומים. זה פיזי, נותן תחושה של הבנה מה עומד לקרות, "טוב, אם אני בניתי את זה אני יכול להרגיש נוח". תוך כדי גם מזיזים את הגוף, ממשיכים לקשקש, וכשעובדים ביחד תמיד בסוף מרגישים יותר בנוח. ואכן זה עבד.
שמתי רקע אדום עם ספוט על הרקע, כדי שיתן טיפה עניין, והשתמשתי בתאורה נוספת קונטרסטית מאוד, מלמעלה. כך מצד אחד קל יותר להסתיר את מה שצריך כדי שלא יזהו אותו, ומצד שני רואים מספיק כדי להדגיש את הגוף.
זהו, הגענו לרגע הצילום. טיפה נבוכים, אבל לשנינו היה ברור שצריך לקפוץ למים.
ביקשתי שיוריד את החולצה ויחליף תחתון לצבע אחר שיבצבץ מהג'ינס.
בחלק מהצילומים השתמשנו בפרח מלאכותי כדי להדגיש את הרומנטיות, ההתחשבות, והאלגנטיות שתיזכה לה מי שתזמין אותו אליה. ברוב הצילומים השתמשנו בכובע – בכל זאת, לא רצינו שאימא תזהה אותו כשהיא יושבת בתור לרופא שיניים, ממתינה ומעיינת ב"לאישה", בדיוק בגיליון בו מתפרסמים צילומי הפורטרט שמאחוריהם סוד גדול...


אשמח לשמוע את דעתכם על הבלוג.
פשוט גוללו למטה ותשתפו.

בואו לבקר באתר שלי: 

ואם אתם רוצים להצטלם תרימו טלפון: 050-3366786 

יום רביעי, 14 בספטמבר 2011

פורטרטים של דובים


בחיי המקצועיים אני מצלמת אופנה ופורטרטים, מה שאומר שאני מקיפה את עצמי באנשים. אף פעם לא אהבתי להיות לבד, ובטוח שלא לבד בסטודיו עם חפץ. ואז, יום אחד, בעודי מסדרת את הבית אחרי שהגוזל הקטן עף לגן, אני מרגישה שמישהו מסתכל עלי. ולא רק מסתכל, אלא מרגיש אמפטיה לרגעים האלה של השקט שאחרי הסערה. הבטתי לאחור, הרי אני לבד בבית והכלב בחדר השינה... העיניים שלי הצטלבו עם העיניים של "דבי", הדובי של יהונתן.
את הדובי הזה קנו לו עוד כשהיה בבטן, והוא אהבת חייו הראשונה. הוא הולך איתו לכל מקום שאנחנו רק מרשים לו. הוא ישן איתו, כועס עליו ואוהב, ממש כמו מערכת יחסים אמיתית. הבנתי שיש בובות שמגיעות עם נשמה יתרה, והנשמה הפנימית שלהן מתחברת עם ילד/ה ואז נוצרת אהבה. התחלתי לצלם בובות שהן האהבה האמיתי של ילדים.
יש ילדים שיש להם ויש ילדים שלא.
אני מושיבה את הבובה על רקע לבן, ומצלמת. האמת שהחוויה היא אדירה. זה פשוט מדהים שאני יכולה להסתכל להם בעיניים, והם מישירים מבט בחזרה, ולכל אחד אופי אחר ומצב רוח אחר. יש חכמים ויש שובבים, יש כוכבים ויש ביישנים. והם כולם מדברים אלי.

כמובן שהתהליך מורכב, מכיוון שרוב הבובות (בעיקר אלו של הילדים הצעירים) לא יכולות לצאת מהבית ולהגיע לסטודיו בזמן שהילד מודע לכך. כל ילד מאוד דואג לדובי או לבובה שלו, ולא נפרד סתם כך. אז יש תמרונים. מצלמים כאשר הילד ישן או בגן, או באיזה טיול. ואז הדוב חוזר למקומו כאילו מעולם לא הלך.



אשמח אם תשתפו בסיפורי בובות שלכם, או של אחרים.
ממש פה למטה יש מקום לתגובות אז יאללה, גללו ותמלאו.

כמובן שכולם מוזמנים לבקר באתר שלי:

ומי שמכיר בובה שמתאימה לצילום, בבקשה צרו קשר.
אפרת
050-3366786

יום רביעי, 10 באוגוסט 2011

· האם כדאי להביא אנשי צוות שמכירים אחד את השני או לא?



הגענו ליום צילום, והנה הם מולנו: צוות חדש וטרי, מנסים לתהות זה על קנקנו של זה. התחלנו טוב: "בוקר טוב, נעים להכיר"... אבל מה אז?
צוות חדש זה נפלא כשיש הפקות זורמות, קלות וללא שום בעיות. הפקות פרטיות, ללא לקוח לחוץ ומגבלות כאלה ואחרות. אז יש זמן להכיר, להתבלבל ולפתח שפה משותפת. יש זמן לנסות אם האודם או התסרוקת כן מתאימים לדוגמנים או לא.
לכל הפקה יש את האתגר שלה, אף אחת לא עוברת חלק לגמרי, ואם יש לקוח בסיפור (מגזין או גוף מסחרי) צוות חדש זה סיכון רציני. התקלות יגיעו, ובמקרה הטוב ננסה לעבוד ביחד ולהתגבר עליהן, אבל כצוות חדש עדיין לא פיתחנו שפה משותפת, עדיין לא שייפנו את הפינות. במקרה הפחות טוב, בעיקר בהפקות שיש בהם בעיות רציניות יותר (דוגמנית במחזור למשל) כל אחד ינסה לכסות את התחת שלו, ועושה זאת ע"י משיכת השמיכה לכיוון שלו. ואז כולם עומדים עירומים ועצבניים וההפקה יוצאת בינונית.
שיתוף פעולה זה אופי. יש אנשים שיותר קל להם, חברותיים, מקבלים באהבה הערות/ הארות. אבל יש אנשים עם אגו מפותח שמתקשים להקשיב לחבריהם לצוות, ואז אנחנו בבעיה. לכן היכרות ראשונית היא קריטית. יש דרך לעבוד עם כל אחד ופיתרון לכל תכונה בעייתית, אבל צריך להכיר את האדם מראש כדי לדעת לא להתרסק על קירות מיותרים. יש לי המון סיפורים לכאן ולכאן. לא תמיד מתאפשר לעבוד עם צוות מוכר ואהוב, ואז אני ממליצה לפחות לעשות שיחת טלפון מקדימה, להבין מה הציפיות של כל אחד. והמון רצון טוב ונכונות ביום הצילומים עצמו.


אשמח לקרוא מה דעתכם, שתפו פה למטה, בתגובות...

וכמובן קפצו לבקר אותי באתר שלי:

יום שלישי, 2 באוגוסט 2011

· האם לצלם צילום מוצר אצל צלם אופנה ולהפך?



בעיניי, השאלה העיקרית היא האם יש צלמים מומחים או לא.
התשובה היא כמובן שכן. ככל שהצלם יותר מקצועי, הוא יעשה הפרדה ברורה בין שני התחומים האלה: צלם שמצלם מוצר לא יצלם אופנה או פורטרטים ולהפך, כי צלם שמתמחה בצילום דומם לאו דווקא יודע להזיז דוגמנית, וצלם שמתמחה באופנה לא תמיד ידע להאיר את המוצר בצורה הנכונה ביותר.
נכון שבארצנו הקטנטונת הקהל מצומצם והיצע הצלמים גדול. מדי שנה נוספים עוד כמה מאות מכל בתי הספר לצילום שקיימים. בגלל עובדה זו, אנחנו הצלמים חוטאים ומערבבים חלב ובשר. אבל הערבוב גורם לכאב בטן למי שמשלם על העבודה- הלקוח. אני מאוד משתדלת לכבד את הלקוחות שלי ולהגיד להם בצורה מפורשת מה אני מצלמת היטב ומה פחות.
מכיוון שלימדתי צילום בעבר, אני מכירה גם את כל הטכניקות לצילומי מוצרים, אבל אני לא "חיה ונושמת" את תחום צילום המוצרים, וזה ניכר בתמונות. צילום זו אהבה, זו תשוקה, כאשר אתה מצלם אתה משתמש בכלים טכניים, אבל הרגש הזה עובר. אי אפשר לזייף. טכניקה אפשר לזייף אבל זה לא מספיק כדי לעשות צילום מדויק.
לכאורה, נראה שצילום מוצר זה דבר פשוט אבל תאמינו לי שמעטים הצלמים שיודעים להוציא קרם פנים סקסי. וכמובן שאותם צלמים לאו דווקא ידעו להוציא את הנשמה של המצולם החוצה.

אז אם אתם רוצים צילום אופנה או פורטרט תקבעו איתי. אם אתם רוצים צילום מוצר תרימו אלי טלפון ואמליץ לכם...

אשמח אם תכתבו תגובות למטה, מה דעתכם. 

אני מזמינה אתכם לבקר באתר שלי:

או לתקשר איתי ישירות לאימייל:

יום רביעי, 27 ביולי 2011

איך בוחרים צלמ/ת להפקת אופנה?


·      
רבים יודעים שבחירת צלם זו לא החלטה סתמית או טכנית. כמו באהבה, גם עם הצלם חייב להיות קליק.
דבר ראשון ומובן מאליו, חשוב מאוד להסתכל בתיק העבודות שלו, לראות שהוא לרוחכם ושהעבודות שלו "מדגדגות" לכם. אבל חשוב לא פחות לזכור שמה שמוצג בתיק העבודות בד"כ זה רק חלק קטן מהמגוון הגדול שהוא מצלם. כאשר אתם מדברים איתו/ה תגידו "אהבתי את זה אבל לא כ"כ את זה...." זה עוזר מאוד בתקשורת, מכוון ומיישר ביניכם קו.
חוץ מבדיקה אישית, כדאי שתשאלו קצת סביבכם ותבקשו המלצות. בדרך כלל האנשים שמקיפים אתכם מכירים צלמים ויש להם דעות ורעיונות, אבל כמו תמיד יש לקחת את ההמלצות בעירבון מוגבל – הם זה הם ואתם אתם. יכול להיות שלהם יהיה נפלא לעבוד עם מישהו בעל אגו וביטחון בשמיים, ולכם לא.
דברו טלפונית, תרגישו אם נעים לדבר עם הצלם/ת, ואיך התקשורת ביניכם. בקשו טלפונית הצעת מחיר או הגדירו מראש מה התקציב שיש לכם, כך לא תשקיעו זמן מיותר בפגישה אם אין על מה לדבר מבחינה תקציבית.
והכי חשוב בעולם זו פגישה. בפגישה אתם יכולים באמת לבחון את תחושת הבטן שלכם. נעים לכם עם הצלמ/ת? אתם מדברים באותה שפה? אתם רואים ראש בראש את ההתפתחויות האופנתיות הצפויות לעונה הקרובה?


כדאי גם לקחת מישהו "רעב" – אבל לא יותר מידי. כי אז סביר שאין לו ניסיון, וזה סיכון רציני. מצד שני, צלם שבע יכול להירדם בשמירה, וזה מסוכן לא פחות.




לפני שאתם רצים לטלפון לתאם צילומים, הירשמו למעלה מימין כדי לקבל ממני אימיילים בצורה מסודרת. 
בנוסף אני ממליצה שתשאירו תגובות ושאלות למטה, אני מבטיחה להגיב יפה :)


ובכל מקרה תקפצו לאתר שלי קריר שם עכשיו:
www.shaluta-bondy.com