יום רביעי, 27 ביולי 2011

איך בוחרים צלמ/ת להפקת אופנה?


·      
רבים יודעים שבחירת צלם זו לא החלטה סתמית או טכנית. כמו באהבה, גם עם הצלם חייב להיות קליק.
דבר ראשון ומובן מאליו, חשוב מאוד להסתכל בתיק העבודות שלו, לראות שהוא לרוחכם ושהעבודות שלו "מדגדגות" לכם. אבל חשוב לא פחות לזכור שמה שמוצג בתיק העבודות בד"כ זה רק חלק קטן מהמגוון הגדול שהוא מצלם. כאשר אתם מדברים איתו/ה תגידו "אהבתי את זה אבל לא כ"כ את זה...." זה עוזר מאוד בתקשורת, מכוון ומיישר ביניכם קו.
חוץ מבדיקה אישית, כדאי שתשאלו קצת סביבכם ותבקשו המלצות. בדרך כלל האנשים שמקיפים אתכם מכירים צלמים ויש להם דעות ורעיונות, אבל כמו תמיד יש לקחת את ההמלצות בעירבון מוגבל – הם זה הם ואתם אתם. יכול להיות שלהם יהיה נפלא לעבוד עם מישהו בעל אגו וביטחון בשמיים, ולכם לא.
דברו טלפונית, תרגישו אם נעים לדבר עם הצלם/ת, ואיך התקשורת ביניכם. בקשו טלפונית הצעת מחיר או הגדירו מראש מה התקציב שיש לכם, כך לא תשקיעו זמן מיותר בפגישה אם אין על מה לדבר מבחינה תקציבית.
והכי חשוב בעולם זו פגישה. בפגישה אתם יכולים באמת לבחון את תחושת הבטן שלכם. נעים לכם עם הצלמ/ת? אתם מדברים באותה שפה? אתם רואים ראש בראש את ההתפתחויות האופנתיות הצפויות לעונה הקרובה?


כדאי גם לקחת מישהו "רעב" – אבל לא יותר מידי. כי אז סביר שאין לו ניסיון, וזה סיכון רציני. מצד שני, צלם שבע יכול להירדם בשמירה, וזה מסוכן לא פחות.




לפני שאתם רצים לטלפון לתאם צילומים, הירשמו למעלה מימין כדי לקבל ממני אימיילים בצורה מסודרת. 
בנוסף אני ממליצה שתשאירו תגובות ושאלות למטה, אני מבטיחה להגיב יפה :)


ובכל מקרה תקפצו לאתר שלי קריר שם עכשיו:
www.shaluta-bondy.com

יום שלישי, 19 ביולי 2011

- הבנות נחמה



התקשרו וביקשו ממני לצלם שער ל"לאישה". איזה יופי! ואז פירטו – אלו הבנות נחמה. להקה נהדרת, חשבתי, ואז נפל האסימון: זה אומר לצלם שלוש בנות, ועוד ביחד. אימא'לה!
דבר ראשון, רק בתור נקודת פתיחה, הן בכלל לא רצו להצטלם לשער ל"לאישה". הן לא כ"כ הבינו מה הקטע ומה המהומה. אבל העורכת הראשית, אורנה ננר, התעקשה. היא כ"כ אהבה את הדיסק שלהן שהיא ממש נלחמה כדי לקבל אותן על השער. ותאמינו לי – זה לא קורה בדרך כלל.
הן הגיעו לסטודיו, ואז נכנסנו לשעות של איפור ועיצוב שיער. כל אחת עם האהבות והרצונות שלה. אמרתי כבר בנות?! בינתיים אני הרכבתי את הכיסאות שקיבלנו מאיקאה לצורך הצילומים.
אחרי שבחדר האיפור/שיער והסטיילינג העניינים הסתיימו, הן יצאו וצעדו לכיוון הרקע.
עכשיו צריך לסדר, לדחוס ולמצוא זווית נכונה כדי ששלושתן יראו, יראו טוב, ואף אחת לא תבלוט יותר מחברותיה.
זהו, הגענו לפוזיציה, ואז אני בטעות אומרת: "טוב תסתכלו אלי."
שקט.
"מה שלומכן? אני צריכה שתסתכלו אלי. "
שקט.
ואז נהמה מתגברת ועצבים התחילו לעוף באוויר.
"מה זה צריך? שום דבר לא צריך! אנחנו בכלל לא רוצות צילום שער ב'לאישה'. אנחנו הולכות הביתה".
שקט. הפעם מצידי. הכל יורד לטמיון?
ואז, בחיוך הכי רחב שאפשר, אמרתי להן: "רגע רגע, כשאני מדברת איתכן או עם כל אדם אחר, אני מסתכלת אליו בעיניים נכון? אתן עכשיו מתקשרות עם הקוראות דרך העיניים...."
וזה עבד – כי זה נכון. אין כמו מבט ישיר לעיניים שאומר הכול.
ומהרגע הזה, היה מאוד מצחיק, זורם, קל ומהנה.
ונפרדנו באהבה גדולה.

ועכשיו אשמח אם תטילו גם לאתר שלי- shalita-bondy.com

שיהיה יום מקסים מלא חיוכים לכולנו.
אפרת

יום חמישי, 14 ביולי 2011

צילום ילדים בסטודיו




מעצבת גרפית ליום סגריר



הפעם אני מתחילה מהסוף.
במדרגות הנעות, בדרכי לאירוע הנוצץ של של מגזין פנאי פלוס- "שיק או שוק". אני שומעת מאחורי וויכוח קצר בין אישה לשומר: "אבל אני המנכלי"ת. אתה עושה צחוק? אתה חייב לתת לי להיכנס."
לפני שהסתובבתי לאחור, הספקתי לראות בקצה המדרגות למעלה את היח"צנית שולחת איתות לשומר, שיהיה קצת יותר רך וייתן לה לעבור.
הסתובבתי אל המנכ"לית: "הי, אני אפרת הצלמת, מה שלומך?"
מנכ"לית : "אני יודעת, אני מזהה אותך. את הצלת לנו את ההפקה האחרונה. תודה."
חייכתי. מי לא רוצה להיות מדי פעם גיבור על ולהציל משהו?!
פה יש נקודה בה אני צריכה לעצור ולהודות לענבר, מנהלת פרוייקטים במגזין, שפקחה את עיניה של המנכלי"ת וסיפרה שאני זו שישבה לילות כדי לפתור את ההפקה מהבחינה העיצובית (זה לא חלק העבודה שלי, רק אהבה להיות מעורבת).

נגלגל את הזמן לאחור:
הפקת האופנה הטרייה של המגזין מונחת על המסך של ענבר, והיא כותבת לי: "מה זה הצילום הזה, תעיפי אותו."
ליבי צנח. רק שלחתי אליה את הצילומים והיא מגיבה בצורה כ"כ לא אוהדת. אופס.... התקשרתי מיד: "מה, את שונאת את זה?"
"מה פתאום, משוגעת, זה יצא חבל"ז," מגיעה התשובה. "רק יש צילום שלי שם בפנים, תעיפי אותו מיד..."
סתם השתרבב בין כל הצילומים אחד שצולם "מאחורי הקלעים", ובו נמצאת גם היא, כמו שפן שמציץ בין העשבים... אבן נגולה מעל ליבי, היא אוהבת את ההפקה. או במילותיה: "נראה כמו הפקה מחו"ל. סחטיין." 
הלכתי לישון רגועה.
באמצע יום המחרת מגיע מייל: "החיים בזבל, הלקוחות לא מרוצים." כבר לא ידעתי מה עכשיו, היא עובדת עלי? מסתבר שלא הפעם! אחד הלקוחות בהפקה החליט שהוא לא מרוצה, לא אוהב את הסקיצה הראשונה ולכן מפיל את הפרסום כולו. הוא דילג על כל שלבי הביניים, ובלי לדבר עם מישהו מההפקה, לשאול או להתייעץ, פשוט טלפן לביג בוסים משני הצדדים, והרים צעקות.
אוי לא. מה עושים?! מה עכשיו?! הכל כבר מצולם.
אזרתי את כל הביטחון שיכולתי ואמרתי לעינבר שאין לה מה לדאוג, שתאמין לי – בסוף כולם יהיו מרוצים. אם ידברו אתי ואם לא, אם יסבירו מה הבעיה ואם לא – ההפקה הזאת תתפרסם, ואפילו תזכה לתשבוחות.
ישבתי כל הלילה, עשיתי תחקיר על הלקוחות, למדתי את השפה העיצובית שלהם (מתוך פרסומים קודמים ומהאתר), גזרתי צילומים, הדבקתי, הזזתי על המסך למעלה-למטה. שעות....
התגובה הראשונה היתה צוננת, אבל הבטחתי שוב, בלי למצמץ, שיתנו צ'אנס. זו רק סקיצה, והתוצאה הסופית תראה אליפות. אחרי שיכנועים, גזירות, צריבות והזזות של צילומים, שלחו את ההפקה ללקוחות לאישור. ו...
ישששש! הם אוהבים. רק צריך להזיז קצת מפה לשם, קצת לשפץ, אבל זה הכיוון.
סוף סוף יכולתי להישען לאחור, רגועה. אין סיכוי שכזאת הפקה יורדת לטימיון!

הפקה וניהול: ענבר קוזלובסקי
צילום: אפרת שליטא בונדי
סטיילינג: לימור ריחנה
שיער: דיתי מסר
דוגמניות: דקלה ורחלי ליולי

יום רביעי, 6 ביולי 2011

צילומי שער למגזין לאישה- אפרת אנזל .


תקופה ארוכה לא יצא לי לצלם שערים ל"לאישה", ועל זה כולם מצטערים. והנה החזרנו עטרה ליושנה והתכנסנו, צוות מנצח, לצילומי השער של אפרת אנזל. צילומי שער זה לא דבר של מה בכך, צריך לג'נגל בין המון רצונות, צרכים, מצבי רוח ואופנות. עבודה של ממש, אבל מאתגרת ומהנה.
פתחתי את הבוקר בסטודיו בשעה 10, אחרי קפה הפוך טרי ומפנק בבית. וכרבע שעה אחרי כבר הגיע אפרת. רעבה!!! מזל שהיא הקדימה (כן, קולטים איזו מקצועית?!) ושהסטודיו קרוב לפלורנטין, שכונה שופעת כל טוב. אז היא יצאה לסיבוב, וחזרה עם פיתה ענקית וחיוך. איזה כיף לאלו שחילוף החומרים שלהם פשוט עובד. ותמיד כיף לעבוד עם אנשים שבעים J.
בהדרגה הגיעו אסתריק המאפרת והספר, והתחלנו לעבוד. הטמפרטורות עלו בחדר האיפור/שיער, ואיתן הצחוקים והשיחות האישיות. זה זמן קודש שבו המצולם מתמסר עדיין לא מפוחד מעין המצלמה. כאשר הגיעה הסטייליסטית סיגל גרוס, החגיגה הגיעה לשיאה.
השלב הבא הוא לבחור מה ללבוש, עם מה, איך לשדר את הדבר הכי נכון ואמיתי והכי חשוב – שלאפרת יהיה נוח. שתרגיש סקסית ונשית ושלמה. במערכת ביקשו שיהיה צבעוני, גם הרקע וגם הלבוש, לכבוד הקיץ. אז מדדנו בגד ים, שישב מושלם, וחצאית ושמלה. ההתאמות זרמו והיו יצירתיות ומשמחות.
במקביל תליתי את הרקעים, ואחרי עוד סיבוב סיגריות באוויר הפתוח (חוץ ממני, הלא מעשנת)  פתחנו בצילומים.
התחלנו בבגד ים צהוב, וזה היה תענוג כמו לאכול גלידת בננה עם שוקולד. אפרת, שיש לה גוף מושלם, פשוט החליקה לתוך הסט כמו דוגמנית אמיתית, למרות שהצהירה מראש שהיא לא רגילה לעמוד מול מצלמת סטילס. משם המשכנו לשילוב צבעים פורח שהיה כ"כ משמח שלא הרגשנו שהזמן עובר. אז הגיעה מהמורה קטנה (בכל יום צילומים יש כאלה – וזו העבודה של הצלם והצוות לצלוח אותה): פתאום הגיעה מישהי מהמערכת, ואפרת, שהרגישה מאוד בטוחה עד הרגע הזה, פתאום נלחצה. משהו באיזון הנכון בין כל האנשים שהיו בסטודיו נשבר, וגם ניחוחות של חוץ פתאום נכנסו לרחם הבועתי בו זרמנו עד כה. גם השיער פתאום לא הסתדר. הפריים הזה היה קשה. אחריו היינו כולנו צריכים להירגע, אבל הלחץ התחיל להראות אותותיו ואנשי הצוות, וביניהם גם אפרת, התחילו להיות קצרי רוח.
בבגד האחרון  שנבחר אפרת הרגישה הכי פחות נוח. היא לא התחברה אליו. אבל לזכותה יאמר שהמקצועיות שלה עשתה את ההבדל. היא נעמדה מול המצלמה כמו לביאה, בלי הרבה עניינים, ופשוט יצאה כ"כ יפה שלא חששתי מכלום.
יצאתי מיום הצילומים שלמה לגבי התוצאות. אפרת אנזל הייתה כל כך יפה שהרגשתי שלא משנה איזו תמונה תיבחר, זה יהיה מצוין. נכון, בסתר לבנו קיווינו שייבחר צילום קצת שונה מהשערים הרגילים של "לאישה", אבל בסוף הלכו במערכת על צילום "לאישה" קלאסי ונקי. זה לא משנה – כמו שאמרתי, המצולמת הייתה כל כך יפה, שכל צילום היה עובד. ובאמת עבד.


לעוד עבודות, אתם מוזמנים: