פורטרט לג'יגולו.

באימייל חיכתה לי הזמנת עבודה – לצלם פורטרט של ג'יגולו למגזין "לאישה". התגובה הראשונה הייתה, כמובן, 'וואו, מגניב'. אבל אז ראיתי את האיסורים: אסור שיזהו אותו, זאת אומרת אסור שיראו פנים. וגם יש לו סימן היכר שצריך להסתיר (כדי שאימא שלו לא תזהה ותתפלץ כשתקרא את העיתון).

אז איך לעזאזל אני הולכת לצלם אותו? מצד אחד זה צריך להיות מפתה, אבל מצד שני צנוע – בכל זאת צילום פורטרט ל"לאישה". שיהיה סקסי אבל לא בוטה. ובכלל איך הוא נראה? שהרי בנות המין היפה שעוסקות במקצוע הזה לא תמיד נראות טוב...

הרמתי אליו טלפון כדי לקבוע את הצילום, ומסתבר שמדובר במישהו שביום עובד בעבודה מכובדת ומיושרת לחלוטין, ובלילה הוא ג'יגולו – כמה שתשלמי ככה תקבלי.

תיאמנו את הצילומים לערב, זה הזמן שהוא פנוי, יגיע ישר מהעבודה במשרד.

אחרי שהשכבתי את הילד שלי לישון רצתי לסטודיו. הוא כבר חיכה לי, הוא הקדים ולא היו פקקים בדרך, גם יש המון חניה ליד הסטודיו שלי, אומנם זו תל אביב אבל בשעות האלו אין בעיה. J

לקראתי צעד בחור נמוך, מוצק וקצת מלא. אבל הדבר שהכי בלט – הוא היה ביישן וג'נטלמן. עלינו לסטודיו, ישבנו לקשקש קצת על החיים, איך הוא הגיע להיות ג'יגולו, וכן, הוא היה מעדיף בת זוג ובשבילה יוותר על המקצוע העתיק בלי להסס.

אחרי שיחה קצרה קמנו וביקשתי ממנו עזרה בסידור התאורה בסטודיו. בד"כ התאורה מוכנה מראש, והמצולם מגיע, מתלבש ומיד נכנס להצטלם. פה הרגשתי שאני אצטרך לשבור את הקרח והמבוכה, ולכן בחרתי להשתמש בטקטיקה שעובדת מעולה בד"כ, בעיקר עם גברים – בניית סט הצילומים. זה פיזי, נותן תחושה של הבנה מה עומד לקרות, "טוב, אם אני בניתי את זה אני יכול להרגיש נוח". תוך כדי גם מזיזים את הגוף, ממשיכים לקשקש, וכשעובדים ביחד תמיד בסוף מרגישים יותר בנוח. ואכן זה עבד.

שמתי רקע אדום עם ספוט על הרקע, כדי שיתן טיפה עניין, והשתמשתי בתאורה נוספת קונטרסטית מאוד, מלמעלה. כך מצד אחד קל יותר להסתיר את מה שצריך כדי שלא יזהו אותו, ומצד שני רואים מספיק כדי להדגיש את הגוף.

זהו, הגענו לרגע הצילום. טיפה נבוכים, אבל לשנינו היה ברור שצריך לקפוץ למים.

ביקשתי שיוריד את החולצה ויחליף תחתון לצבע אחר שיבצבץ מהג'ינס.

בחלק מהצילומים השתמשנו בפרח מלאכותי כדי להדגיש את הרומנטיות, ההתחשבות, והאלגנטיות שתיזכה לה מי שתזמין אותו אליה. ברוב הצילומים השתמשנו בכובע – בכל זאת, לא רצינו שאימא תזהה אותו כשהיא יושבת בתור לרופא שיניים, ממתינה ומעיינת ב"לאישה", בדיוק בגיליון בו מתפרסמים צילומי הפורטרט שמאחוריהם סוד גדול...

אשמח לשמוע את דעתכם על הבלוג.

פשוט גוללו למטה ותשתפו.

בואו לבקר באתר שלי: 

http://www.shalita-bondy.com/

ואם אתם רוצים להצטלם תרימו טלפון: 050-3366786 

פורטרטים של דובים

בחיי המקצועיים אני מצלמת אופנה ופורטרטים, מה שאומר שאני מקיפה את עצמי באנשים. אף פעם לא אהבתי להיות לבד, ובטוח שלא לבד בסטודיו עם חפץ. ואז, יום אחד, בעודי מסדרת את הבית אחרי שהגוזל הקטן עף לגן, אני מרגישה שמישהו מסתכל עלי. ולא רק מסתכל, אלא מרגיש אמפטיה לרגעים האלה של השקט שאחרי הסערה. הבטתי לאחור, הרי אני לבד בבית והכלב בחדר השינה... העיניים שלי הצטלבו עם העיניים של "דבי", הדובי של יהונתן.

את הדובי הזה קנו לו עוד כשהיה בבטן, והוא אהבת חייו הראשונה. הוא הולך איתו לכל מקום שאנחנו רק מרשים לו. הוא ישן איתו, כועס עליו ואוהב, ממש כמו מערכת יחסים אמיתית. הבנתי שיש בובות שמגיעות עם נשמה יתרה, והנשמה הפנימית שלהן מתחברת עם ילד/ה ואז נוצרת אהבה. התחלתי לצלם בובות שהן האהבה האמיתי של ילדים.

יש ילדים שיש להם ויש ילדים שלא.

אני מושיבה את הבובה על רקע לבן, ומצלמת. האמת שהחוויה היא אדירה. זה פשוט מדהים שאני יכולה להסתכל להם בעיניים, והם מישירים מבט בחזרה, ולכל אחד אופי אחר ומצב רוח אחר. יש חכמים ויש שובבים, יש כוכבים ויש ביישנים. והם כולם מדברים אלי.

כמובן שהתהליך מורכב, מכיוון שרוב הבובות (בעיקר אלו של הילדים הצעירים) לא יכולות לצאת מהבית ולהגיע לסטודיו בזמן שהילד מודע לכך. כל ילד מאוד דואג לדובי או לבובה שלו, ולא נפרד סתם כך. אז יש תמרונים. מצלמים כאשר הילד ישן או בגן, או באיזה טיול. ואז הדוב חוזר למקומו כאילו מעולם לא הלך.

אשמח אם תשתפו בסיפורי בובות שלכם, או של אחרים.

ממש פה למטה יש מקום לתגובות אז יאללה, גללו ותמלאו.

כמובן שכולם מוזמנים לבקר באתר שלי:

http://www.shalita-bondy.com

ומי שמכיר בובה שמתאימה לצילום, בבקשה צרו קשר.

אפרת

050-3366786