לפני כל צילום יש לי פרפורים בבטן. מה יהיה, איך יהיה, מה יקרה אם לא יהיה?
והפרפורים נמשכים עד שאני פוגשת את המצולם. למה? כי אז אני רואה את הפרפורים שלו ואני יודעת: היי, אני מצלמת בן אדם, יהיה כיף.
כולנו מתהלכים בעולם עם פחדים: מה יחשבו עלי? איך אני נראה? איך הייתי רוצה להראות? וכשבאים להצטלם הפחדים האלה מתעצמים. הסיטואציה של אדם שעומד לבד, אפילו בלי מראה (או יכולת להסתכל על עצמו), ומכוונים אליו עדשה - זה יכול להחוות כמו עמידה מול כיתת יורים. ולא סתם קוראים לפעולת הצילום באנגלית: shoot. אבל בשבילי, ברגע שהעיניים נפגשות אני שומעת את הקליק הראשון, ואני לא מפחדת יותר. אני ממש שומעת את החיבור, את האופציה למפגש חדש עם עולם שלא פגשתי קודם. 
לכולנו מכנה משותף כזה או אחר. כולנו יכולים לדבר על הכל, ללמד אחד את השני דברים חדשים, ולכן צילום בשבילי זה מפגש. הזדמנות להכיר עוד מישהו בעולם הזה. כשאני מצלמת, אני לא נותנת למצולם לחזור לחוויה הזו, העירומה. אני לוקחת אותו למסע שהוא מפגש בין שני אנשים, והמצלמה היא עוד משהו פיזי שנמצא, אבל לא מפריע ולא משתלט. וככה אנחנו צונחים לתוך הצילומים, תוך דיבורים על החיים ועל מה שהיה ומה שיהיה, ואנחנו מפליגים למחוזות רחוקים. והפחדים נשארים הרחק מאחור
אשמח לתגובות ושאלות כאן בבלוג למטה....
כתובת האתר שלי: www.shalita-bondy.com
האימייל שלי: efratsb@gmail.com
לחיי הפירפורים בבטן, שיובילו להכרויות מרגשות.
אפרת שליטא בונדי
צלמת
050-3366786
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה