לפני שנתיים פלוס נולד לי ילד בכור. נכנסתי לעניין עם כל הלב הגוף והנשמה. כתוצאה מכך, גם נפח העבודה שלי ירד פלאים. זה לא שלא רציתי, פשוט הפוקוס הלך לכיוון אחר. כבר לא הייתי בעניין של השקות כאלה ואחרות, להרים טלפון ללקוחות כל חג, לבדוק בנוגע להפקות חדשות ומה שלום הילד שלהם. תוך כדי השנתיים האלה, הבנתי שמה שהייתי מסתכלת עליו בזלזול מהצד בתור נשואה בלי ילדים – ההקרבה, הקיפאון והטוטליות – הם בעצם החיים שלי עכשיו. ולא ממקום חלש אלא ממקום של בחירה, כי כזו אני, וכזה כנראה גם הטבע. אומנם הרגשתי בודדה רוב הזמן, אבל מאושרת. חיתולים היו פיסגת השאיפות. והנה עברו שנתיים, ופתאום שמתי לב לשני דברים:
א' – פתאום בא לי ויש מקום בחיים שלי לעוד יצירות חוץ מהבריאה הקטנה, שכבר גדלה ומתרוצצת מעצמה לצדי.
ב' – התופעה הזו היא אונברסלית, קורית להמון נשים, וגם גברים, שבוחרים באופן טבעי לעצור רגע, לתת לשינוי להיכנס לחיים שלהם באינטנסיביות, ומפנים את הבמה ליצירה אחרת שהיא לא הם עצמם, אלא ישות שצומחת ומתפתחת.
הנקודה הזאת, גיל שנתיים של הילד, היא נקודה קריטית. היא הנקודה בה אני בחרתי לחזור לעשייה שהיא רק שלי, ולא קשורה למשפחה שצומחת לצידי. ובמקביל בחרתי להשתמש בידע הזה ובזמן הזה כדי ליצור משהו שיהדהד אצל עוד אנשים.
החלטתי לצלם משפחות בהן האישה מזדהה עם התקופה הזו של קיפאון וויתור מתוך בחירה.
התחלתי לשאול אנשים/ נשים סביבי במי התחושה הזאת בוערת. ומסתבר ש... וואו, זה באמת קורה לעוד אנשים.
מי שנרתמו היו חברות חדשות, נשים שפגשתי בגן של הבן שלי.
והנה נולד פרוייקט/ תינוק חדש למלאכת היצירה.
אשמח לקבל תגובות ומשפחות נוספות.
צרו קשר: efratsb@gmail.com
והנה האתר שלי: www.shalita-bondy.com
ולקול אנושי: 050-3366786
אפרת שליטא בונדי
צלמת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה