יום שלישי, 31 במאי 2011

יום צילום הזוי



אתמול חוויתי אחת ההפקות הכי הזויות מאז ומעולם.
היום התחיל הפוך. בעצם, יותר נכון להגיד שהוא התחיל ערב קודם, כשהמפיקה התקשרה אלי ואמרה: "תקשיבי, יש בעיה עם הרכבים. צריך לדחות את ההפקה לשעה 12 בצהריים." כבר אז כמעט נפלתי. צילום חוץ בצהריים – מה אני הולכת לעשות עם השמש הקיצית והקונטרסטית שלנו בישראל?! אבל מה לעשות, אילוצים יש תמיד והרבה, והעיקר הזרימה. אז התלוננתי, אבל קיבלתי את הדין.
ב-6:00 קמתי לקולו הנחוש של התרנגול הביתי החמוד שלנו ("אימא קומה!"). קמתי רעננה! בכל זאת מתחילים איפור ושיער בסטודיו בשעה 9:30 ולא 6:00 כמו שאני, המזוכיסטית, תכננתי מראש.
בדרך לגן ברח לילד פיפי על כיסא הבטיחות באוטו, בסטודיו שברתי כוס, וזו רק ההתחלה-לה-לה.
האוכל הגיע בזמן ואפילו הקדים. מזל, כי הייתי רעבה. המאפרת/מעצבת שיער (דיטי מסוכנות סולו) כבר פרשה על השידה את הדברים. הסטייליסטית (לימור ריחנה) התאימה לוקים. חשבתי שזהו, היו כמה צרות ויצאנו לדרך. אבל אז חשכו עינינו: הדוגמנית לא במידה שאמרו לנו. יש לה חזה, למרות שהפעם (מבטיחה שחד פעמי) היינו צריכים בחורה שטוחה.
מה עושים? בגדים "מפוצצים" זה מתאים לפרסומת לדיאטה אבל לא לאופנה.

הזעקנו את הלקוחה והחלטנו שני דברים: להזמין עוד דוגמנית ולהביא לדוגמנית הנוכחית בגדים חדשים. אז מזניקים עוד דוגמנית (לקח לה שעתיים וחצי להגיע לסטודיו), ולימור הסטייליסטית טסה לאסוף בגדים חדשים עבור הדוגמנית שמחכה בסטודיו. לא יאומן! השעון ממשיך לתקתק, הזמן לנזול, והשמש עולה ועולה.
הפקה שחשבנו שתתחיל ב-10:30 התחילה ב-13:00! ואלוהים - איזו שמש חזקה הוא נתן לנו אתמול, ללא טיפת רחמים/עננים.
כן, התחלנו בשעה 13:00 הפקה מסחרית שהייתה אמורה להתחיל בשעה 6:00 בבוקר. מהרגע שהתחלנו לצלם לא נשמתי, פשוט תקתקנו עבודה. איזה מזל שהיה צוות מקצועי כזה. כולם חיכו בסבלנות והתלונות הפכו לבדיחות.
ולסיום, היינו אנחנו צריכים להחזיר את הרכבים לפתח תקווה, עד השעה 18:00.
הינו מסטולים מחום ולחץ זמן. אבל השורה התחתונה: עמדנו במשימה בהצלחה.

תודה לכם צוות מקסים, שפשוט הפך יום עם פוטנציאל סיוטי לחוויה. אמנם הזויה, אבל בסופה חיבוקים J.
ענבר- מ"פנאי פלוס" האימא של ההפקה, שעשתה ודאגה לכל פיפס.
דיטי- איפור שיער מ"סולו " , על המקצועיות הפרפקציוניסטיות והקלילות.
לימור ריחנה- סטילינג, על הראש הגדול, הטעם הנפלא והחיוכים.


יום ראשון, 29 במאי 2011

במקום צילום בשבוע

לפני שבוע הצגתי מיני תערוכה.

בזמן חבלי הלידה, פגשתי גם אנשים רעים. ולמה רעים? 
אלו אנשים שיש להם ידע והם עושים עבודה מצוינת, אבל השתן עלה להם לראש.
לכבודם הכנתי מיני סידרה - "קרטון ביצים".










אנשים יקרים, תעשו טוב, תעשו מצוין ותנו מעצמכם - תוך הכרה שכולנו רק תלמידים קטנים.


www.shalita-bondy.com

יום שלישי, 24 במאי 2011

יש לי משקפיים. האם להצטלם איתם?



כמו זכוכיות רבות אחרות, משקפיים מחזירים אור. כדי להצטלם עם משקפיים צריך תנאים טובים ומתאימים.
אבל אם נתייחס קודם כל לשאלה עצמה, התשובה היא: בטח להצטלם עם משקפיים!
אם זה מה שאתם רגילים להסתכל דרכו כל היום, סימן ש:
א' – אתם בחרת אותם, ולכן אתם אוהבים אותם.
ב' – אתם תרגישו עירומים בלעדיהם. ובמילים אחרות, אתם מגבירים את הלחץ. אז יאללה, לשחרר.
ג' – כאשר אנשים בעלי משקפיים מורידים אותם, הם עוטים על עצמם מראה מזוגג לגמרי. כך שהרגתם את כל הניסיון להעביר רגש בצילום.
יש שיטות רבות לצילום משקפיים. דבר ראשון, בררו עם הצלם/ת אם הם יודעים לעשות דברים כאלה.
אחרת תיתקעו בסטודיו שעות עד שיצליחו לכוון את התאורה. או שיותר גרוע, הכול יהיה כיף ונחמד עד שתבואו לבחור את הצילום, ותגלו שבמקום עיניים יש לכם כוכבים לבנים.
טיפים כדי למנוע פדיחות:
הראשון והכי נוח, להביא משקפיים שמונעות השתקפויות. ואז הבעיה בד"כ נפתרה לגמרי.
זווית התאורה צריכה להיות כך שהיא לא תפגע בעדשות.
ואם המצב ממש חמור, אז אפשר להטות את המשקפיים טיפה למטה בצורה לא מורגשת. המטרה היא לא לאפשר לקרני האור להישבר על זגוגית המשקפיים, ולהחזיר אור לעדשת המצלמה.


יום רביעי, 18 במאי 2011

להשקיע בצלם או להעלות צילום שצולם בתנאים ביתיים?


  • להשקיע בצלם או להעלות צילום שצולם בתנאים ביתיים?
התשובה היא: ברור!
מה ברור?
ברור שכדאי לעשות מה שמתאים לכם!
אם יש לכם צילום מעלף שלכם, והוא מעביר בדיוק את המבט שאתם רוצים, וגם אין לכם זמן וכסף להשקיע,  אז צילום ביתי הוא שמנצח.
אם אתם רוצים להעביר מסר של יוקרה וכבוד עצמי ויש לכם תקציב לכך, אז ברור שעדיף להתפנק עם צילום פורטרט מקצועי.
ממה להיזהר? תצלום ביתי הוא משהו שאתם שולפים מהמגרה. יכול להיות שלכם הוא מזכיר איזה רגע קסום בחיים, אבל לצופה מהצד זה ייצור תחושת עצבות ודכדוך, כי אין בצילום מספיק אור.
יכול להיות שאתם רוצים למכור משהו יקר, אבל משתמשים בתצלום שנראה ביתי – אז למה שהקונה ירצה להשקיע כסף אם אתם לא משקיעים כסף?.. יש כאן מסר סמוי שלילי.
אם יש לכם אופציות לשינוי הצילום מדי פעם, אולי תגוונו: פעם תשתמשו בצילום ביתי, ופעם בצילום מקצועי.
אם אין לכם אפשרות כזאת ויש רק הזדמנות אחת, אז כמובן עדיפה התשובה הראשונה שעניתם, מיד כשקראתם את השורות הראשונות.


www.shalita-bondy.com


יום רביעי, 11 במאי 2011

יוצאים לעצמאות, ומצלמים פורטרט ביתי.



החלטת לעשות צילום פורטרט בבית. מזל טוב, ובהצלחה.
אני ממליצה לא להשתמש בפלאש של המצלמה האישית, ולכן צריך להתכונן לצילום מראש.
ההכנות כוללות החלטות: היכן לצלם את הפורטרט? מה ללבוש? באיזו שעה לעשות זאת? וחשוב לדחות את כל הדברים הדחופים שיכולים להפריע תוך כדי צילום.
אז איפה? ליד חלון גדול שנכנס דרכו אור. ברגע שהחלטתם על החלון, הסתובבו (והביטו אחורה), מה יש שם? זה הרקע שלכם! אז שלא יהיה מבולגן מדי, מכוער מדי או דומיננטי מדי. שיעביר את המסר שאתם רוצים. אל תצטלמו על רקע מיטה שעליה זרוקים הקומביניזון האדום שלכם וגרבי הרשת, אם אתם לא רוצים לקבל הערות בנושא.
מה ללבוש? שוב, תלוי מה המסר ואיפה אתם מתכוונים לפרסם את הצילום. אם זה לגלובס אל תיקחו את החולצה הכי זולה שתמצאו בארון. צבע כמו שחור אומנם נותן תחושה שירדתם 8 קילו, אבל יוצא רע בדפוס למי שלא מומחה בצילום. אותו דבר לבן – הוא מבלבל את המצלמה, והצילום שלכם יכול לצאת בחשיפת יתר.
אז אני ממליצה על צבעי ביניים.
באיזו שעה? אמרנו שעדיף לא לצלם עם הפלאש של המצלמה, כי יש לו נטייה לרצוח אם לא יודעים בדיוק איך להשתמש בו. השעה הטובה ביותר היא השעה בה יש הכי הרבה אור בחוץ, אך הוא לא מגיע אליך, המצולם, בצורה ישירה – שיהיה חוצץ (כמו וילון לבן וחצי שקוף), או שהאור יישבר על קיר ויחזור אליך. שמש ישירה תגרום להרבה צללים ותבליט את כל הפגמים שאת/ה מנסים להסתיר כ"כ יפה.
פיניתם וזרקתם את כל מסיחי הדעת? אז יאללה, לעבודה.
פורטרט נעים.

יום ראשון, 8 במאי 2011

יום עצמאות!

טוב זה לא ממש בלוג. זה יותר המלצה לספר "שנים שלושה" מאת אסף שליטא.
שמתוכו כל היום מתנגן לי בראש הקטע הבא (מתרחש ביום העצמאות בשנת 1970, בבמה במרכז העיר):


"ים השיבולים שמסביב..." שורר הפטפון, ועלמות בחצאיות מתנפנפות ובחורים בחאקי רך סבו על עקביהם וזקרו סנטרים.
"על גליו לשוט יצא הרוח..." נערים במדי תנועות נוער שחוקים והוריהם בבגדי יציאה חגיגיים שופפו קומתם, ונעו בנחישות פנימה והחוצה.
"אלף חיוכים אלי שלח האביב..." גברים נתנו דרור לכרס קטנה לקפץ, נשים הרשו לשערן להיפרע. מרכז העיר חגג עשרים ושתיים שנות עצמאות במלוא המרץ, ועזרא בשארי, המרקיד המחוזי, הביט במעשה ידיו בעיניים נוצצות ובחיוך צחור.
"אני טוב. אני יודע שאני טוב," לבו כמעט עלה על גדותיו, והוא התקרב אל שפת במת העץ שממנה ניצח על הרוקדים. עמוק בפנים הרגיש שזה הזמן לסמל המסחרי שלו, הקונץ שמלווה אותו מאז ההרקדה הראשונה.
 "חבריא," קרא במיקרופון, ועשרות עיניים הופנו אליו בלי להפסיק לנוע.
"הו, הא, מה קרה – מי זה בא כאן לעזרא?" ועם המילה האחרונה בשארי הפיל את המיקרופון, דרך בכוח עם רגלו הימנית, נמתח – וזינק מהבמה אל אוויר מאי הריחני. הרוקדים החדשים פערו פה וכיסו עיניים.
הרוקדים המנוסים זינקו בשאגות פרא אל הבמה, פושטים ידיים לאוויר.
גופו הצנום של בשארי רפרף באוויר, נושר חרישית אל הקרקע, נותן לקהל הנאמן שניות ספורות בלבד להתייצב תחתיו, לתפוס אותו בבטחה ולהניח אותו ברכות על האספלט.
"ככה חוגגים עצמאות!" קרא שיכור מניצחון.
כשהגיע "אלף מלאכים השרים שלום לסתיו", המעגל כבר חג כמקודם, ובתוכו, אוחז ביד של מתבגרת יפת צמות וגבר מקריח עם שרשרת זהב מזויפת, פיזז עזרא בשארי. עשרות העיניים שסבו סביב רוו מחיוכו.
ארבע עיניים נוספות קלטו את החיוך. מביטות מהצד, דרוכות, חורשות מזימה.
"עכשיו?"
"לא, ניתן לעניינים להתחמם."
אצבעות רפרפו על תרמיל ישן. ארבע העיניים חזרו לנדוד ולסרוק.
"הופה," שמשון הנחית צ'פחה קטנה על כתפו של בנצי. "זאת עם החאקי הקצר והסנדלים. במעגל, ליד האבו ארבע – אם היא לא חתיכה דה לוקס, אני קוגלאגר."
"פששש, גוטה גוטה! הייתי חורש עליה עם קומביין," העיניים של בנצי נדלקו, והוא התחיל לעשות רעשים מכאניים עם הפה.
"כמו שאתה רוכב על האופניים, הקומביין היה מתפנצ'ר כבר באזור הברך," אמר שמשון. "ותנמיך את הקול, מספיק 'ים השיבולים' הזה קוצר לי את המוח," העיף את הבלורית מהעיניים. "תורך, את מי היית לוקח לסיבוב על הרמה?"
בנצי סקר בדקדקנות את מעגל הרוקדים. מנקודת התצפית של שני החברים, על המדרגות שעולות לבמה, בחסות החשכה, זה לא היה קל.
"שמע, לא חסרות כאן בחורות לעניין," הודה. "הנה אחת קלאסה. שני רוקדים מבשארי, קורדרוי וחולצה רקומה. כוון את המכ"מ שלך."
"מכוון," עיניו של שמשון חיפשו, מצאו, והמבט המבועת שהחזיר אליו במהירות אמר כמעט הכול. "הגרמבוזה הזאת? איזה חנטריש אתה. לא הייתי לוקח אותה אפילו לקטיף בננות."
"גרמבוזה?" בנצי הביט ביתר ריכוז במעגל הרוקדים. צחוק נפלט מפיו, "לרגע חשבתי שאתה עיוור. שני רוקדים מבשארי – אבל מצד שמאל, לא ימין! בלונדית שיקסע."
"אהה, אז למה לא אמרת, למה? זאת, הייתי מאכיל אותה לוקש אחד ארוך."
"ים השיבולים. אלף חיוכים, א-לף מל-א-כים!" הגבעטרון גמרו בקול גדול, ובשארי שוב נתפס לא מוכן. ברחבת הריקודים עשרות רגליים דממו, עשרות חזות עלו וירדו בנשימות כבדות, עשרות זוגות עיניים ננעצו במרקיד המחוזי, מצפות להמשך.
בשארי לא איבד את העשתונות. "עצמאות עשרים ושתיים, כולם לקפוץ על הרגליים!" מחא כפיים באוויר, "הופ-הופ הופ-הופ."
הוא דילג וחצה את מעגל הרוקדים המקפץ, ניתר אל הבמה והחליק אל הפטפון רק כדי להיתפס שוב בקלקלתו, כש"מלאו אסמינו בר" בקע מהרמקולים.
חולצות פתוחות צווארון חזרו לפזר ריח זיעה חגיגי, ופאות לחיים נמתחו לחיוך. בשארי הבין שצדיק מלאכתו נעשית בידי אחרים: המחט עברה לרצועה הבאה. הוא הביט בחיבה בתקליט המסתובב.
"הגבעטרון, להיט רודף להיט. כולם צעד תימני, לכבוד מדינת ישראל!" בשארי נתן מספר צעדים קלאסיים על הבמה. הקהל חיקה אותו ברחבה.








חשבתי איך אני רוצה לאחל למדינה מזל טוב לרגל יום הולדתה,  אז הצטלמתי...

ועוד אנקדוטה קטנה לסיום, עם הרבה גאווה: ביום העצמאות בשנה שעברה, יהונתן, הבן שלי, התחיל לצעוד. ממש לצעוד!


יום רביעי, 4 במאי 2011

למה צילום כ"כ מעייף?





מה בסך הכל דוגמניות עושות, שהן מקבלות כ"כ הרבה כסף? עומדות ומחייכות מול המצלמה, נו באמת... למי מביננו לא עברה המחשבה הזאת בראש לפחות פעם אחת?
ואז את/ה מגיע לצילום וזה קשה, זה לוקח זמן ומעייף מאוד. למה?
אז קודם כל, זה מאמץ פיזי. לעמוד, לשבת, ללכת, לקפוץ... לעצור, לחייך. כל השרירים עובדים גם אלה שאת/ה לא מודעת אליהם (שרירי הלסת למשל). מעבר לכך, מאמץ מנטלי, ואת/ה שואל/ת את עצמך תוך חיוך "מה לעזאזל חשבתי?!"
אז ביננו, זה מעייף אבל כיף.
הכל  תלוי בקשר בינך לבין הצלמ/ת. חשוב שיהיה לך נעים  בחברת הצלמ/ת. תוך כדי צילום הפורטרט דברו על דברים אחרים, שיצליחו להבריח את הלחץ מהסט. מחשבות טובות על חופשות כיפיות ואנשים שאת/ה אוהב/ת עוזרים לשרירי הפנים להשתחרר. ותוך כדי צילום הפורטרט, עושים הפסקות וביחד מפיקים פרצופים מצחיקים, ונשיקות עם מיצמוץ. זה משחרר צחוק ומעלה את המורל.
מומלץ לא לקבוע משהו ממש דחוף אחרי הצילום כי תמיד בא להתפנק עוד קצת ולשתות קפה באיזה בית קפה. ואם הסטודיו קרוב לפלורנטין אז בכלל החיים יפים.

יום ראשון, 1 במאי 2011

עבודת צוות בעידן שבו כל אחד הוא פרסונה? כן!




זוכרים את האגדה שסיפרו לנו כשהיינו קטנים, על אבא שרצה ללמד את שלושת בניו דבר על העולם? הוא נתן לכל אחד כפיס עץ ואמר להם לשבור אותו. הם גיחכו ושברו, כל אחד בתורו, בלי קושי כלל. לאחר מכן נתן לכל אחד שוב כפיס עץ, אבל אז ביקש מהם להצמיד את שלושת הכפיסים, ולנסות לשבור... זה כבר היה קשה.
בקיצור, עבודת צוות היא המפתח לעבודה מושלמת, על אחת כמה וכמה בצילום בו הצלמ/ת, האיפור, השיער והסטיילינג חייבים לדבר באותה שפה, אחרת ייצא מישמש.
לדוגמא: לפני כמה שנים הייתה לי לקוחה מתחום האופנה. היא עבדה עם משרד יחסי ציבור דומיננטי. במשרד המליצו לה לקחת אותי כצלמת ובמקביל מאפרת ומעצב שיער מוכרים וחזקים, אבל שניים שמעולם לא עבדתי איתם. ביום הצילומים האווירה על הסט הייתה מאוד לא טובה. הייתה תחושת ניכור, מכיוון שהמאפרת ומעצב השיער היו חברים טובים, אבל רגילים לעבוד עם צלם אחר. גם הדוגמנית לא הייתה במיטבה, ובמקום לחשוב ביחד איך לפתור את הבעיות, הם פשוט הסתגרו במבצר השן וירו חיצי רעל לכל עבר. היה מאוד קשה לעבוד, והתוצאה בהתאם. כמובן שזה לא רק הניסיון שלי, הרבה פעמים שילובים כאלה פשוט יוצרים סיטואציות לא נכונות וחבל. אתה הלקוח משלם ורוצה לקבל את הטוב ביותר, ורק בגלל כימיה לקויה הכל נופל בין הכיסאות...

אז ההמלצה הראשונה שלי היא לבדוק עם הצלמ/ת מי הצוות שלו. עם מי הוא מעדיף לעבוד ועם מי לא. ואם לא מסתדר, ורוצים מסיבות כאלה ואחרות צוות מעורב שלא מכיר אחד את השני, מומלץ לדרוש שתהיה פגישת היכרות לפני יום הצילומים. שהחלפת הרפרנס תתבצע לפני כן ובאווירה רגועה, ושהציפיות האחד מהשני יהיו אחידות. רק שלא נגיע ליום הצילומים ואז נגלה שיש סיר, יש מכסה – והם שייכים לסטים שונים.