יום עצמאות!

טוב זה לא ממש בלוג. זה יותר המלצה לספר "שנים שלושה" מאת אסף שליטא.
שמתוכו כל היום מתנגן לי בראש הקטע הבא (מתרחש ביום העצמאות בשנת 1970, בבמה במרכז העיר):

"ים השיבולים שמסביב..." שורר הפטפון, ועלמות בחצאיות מתנפנפות ובחורים בחאקי רך סבו על עקביהם וזקרו סנטרים.

"על גליו לשוט יצא הרוח..." נערים במדי תנועות נוער שחוקים והוריהם בבגדי יציאה חגיגיים שופפו קומתם, ונעו בנחישות פנימה והחוצה.

"אלף חיוכים אלי שלח האביב..." גברים נתנו דרור לכרס קטנה לקפץ, נשים הרשו לשערן להיפרע. מרכז העיר חגג עשרים ושתיים שנות עצמאות במלוא המרץ, ועזרא בשארי, המרקיד המחוזי, הביט במעשה ידיו בעיניים נוצצות ובחיוך צחור.

"אני טוב. אני יודע שאני טוב," לבו כמעט עלה על גדותיו, והוא התקרב אל שפת במת העץ שממנה ניצח על הרוקדים. עמוק בפנים הרגיש שזה הזמן לסמל המסחרי שלו, הקונץ שמלווה אותו מאז ההרקדה הראשונה.

 "חבריא," קרא במיקרופון, ועשרות עיניים הופנו אליו בלי להפסיק לנוע.

"הו, הא, מה קרה – מי זה בא כאן לעזרא?" ועם המילה האחרונה בשארי הפיל את המיקרופון, דרך בכוח עם רגלו הימנית, נמתח – וזינק מהבמה אל אוויר מאי הריחני. הרוקדים החדשים פערו פה וכיסו עיניים.

הרוקדים המנוסים זינקו בשאגות פרא אל הבמה, פושטים ידיים לאוויר.

גופו הצנום של בשארי רפרף באוויר, נושר חרישית אל הקרקע, נותן לקהל הנאמן שניות ספורות בלבד להתייצב תחתיו, לתפוס אותו בבטחה ולהניח אותו ברכות על האספלט.

"ככה חוגגים עצמאות!" קרא שיכור מניצחון.

כשהגיע "אלף מלאכים השרים שלום לסתיו", המעגל כבר חג כמקודם, ובתוכו, אוחז ביד של מתבגרת יפת צמות וגבר מקריח עם שרשרת זהב מזויפת, פיזז עזרא בשארי. עשרות העיניים שסבו סביב רוו מחיוכו.

ארבע עיניים נוספות קלטו את החיוך. מביטות מהצד, דרוכות, חורשות מזימה.

"עכשיו?"

"לא, ניתן לעניינים להתחמם."

אצבעות רפרפו על תרמיל ישן. ארבע העיניים חזרו לנדוד ולסרוק.

"הופה," שמשון הנחית צ'פחה קטנה על כתפו של בנצי. "זאת עם החאקי הקצר והסנדלים. במעגל, ליד האבו ארבע – אם היא לא חתיכה דה לוקס, אני קוגלאגר."

"פששש, גוטה גוטה! הייתי חורש עליה עם קומביין," העיניים של בנצי נדלקו, והוא התחיל לעשות רעשים מכאניים עם הפה.

"כמו שאתה רוכב על האופניים, הקומביין היה מתפנצ'ר כבר באזור הברך," אמר שמשון. "ותנמיך את הקול, מספיק 'ים השיבולים' הזה קוצר לי את המוח," העיף את הבלורית מהעיניים. "תורך, את מי היית לוקח לסיבוב על הרמה?"

בנצי סקר בדקדקנות את מעגל הרוקדים. מנקודת התצפית של שני החברים, על המדרגות שעולות לבמה, בחסות החשכה, זה לא היה קל.

"שמע, לא חסרות כאן בחורות לעניין," הודה. "הנה אחת קלאסה. שני רוקדים מבשארי, קורדרוי וחולצה רקומה. כוון את המכ"מ שלך."

"מכוון," עיניו של שמשון חיפשו, מצאו, והמבט המבועת שהחזיר אליו במהירות אמר כמעט הכול. "הגרמבוזה הזאת? איזה חנטריש אתה. לא הייתי לוקח אותה אפילו לקטיף בננות."

"גרמבוזה?" בנצי הביט ביתר ריכוז במעגל הרוקדים. צחוק נפלט מפיו, "לרגע חשבתי שאתה עיוור. שני רוקדים מבשארי – אבל מצד שמאל, לא ימין! בלונדית שיקסע."

"אהה, אז למה לא אמרת, למה? זאת, הייתי מאכיל אותה לוקש אחד ארוך."

"ים השיבולים. אלף חיוכים, א-לף מל-א-כים!" הגבעטרון גמרו בקול גדול, ובשארי שוב נתפס לא מוכן. ברחבת הריקודים עשרות רגליים דממו, עשרות חזות עלו וירדו בנשימות כבדות, עשרות זוגות עיניים ננעצו במרקיד המחוזי, מצפות להמשך.

בשארי לא איבד את העשתונות. "עצמאות עשרים ושתיים, כולם לקפוץ על הרגליים!" מחא כפיים באוויר, "הופ-הופ הופ-הופ."

הוא דילג וחצה את מעגל הרוקדים המקפץ, ניתר אל הבמה והחליק אל הפטפון רק כדי להיתפס שוב בקלקלתו, כש"מלאו אסמינו בר" בקע מהרמקולים.

חולצות פתוחות צווארון חזרו לפזר ריח זיעה חגיגי, ופאות לחיים נמתחו לחיוך. בשארי הבין שצדיק מלאכתו נעשית בידי אחרים: המחט עברה לרצועה הבאה. הוא הביט בחיבה בתקליט המסתובב.

"הגבעטרון, להיט רודף להיט. כולם צעד תימני, לכבוד מדינת ישראל!" בשארי נתן מספר צעדים קלאסיים על הבמה. הקהל חיקה אותו ברחבה.

חשבתי איך אני רוצה לאחל למדינה מזל טוב לרגל יום הולדתה,  אז הצטלמתי...

ועוד אנקדוטה קטנה לסיום, עם הרבה גאווה: ביום העצמאות בשנה שעברה, יהונתן, הבן שלי, התחיל לצעוד. ממש לצעוד!